משרד הבריאות ומבקר הפנים שלו ישלמו פיצויים בסך 30,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע על מכון קר

ביום 22.5.06 ניתנה על ידי החלטה בתובענה נשוא פסק דין זה, לפיה קבעתי כי הנתבע מס' 1 הוא "משרד הבריאות" של מדינת ישראל, שכונה על ידי שם "המשרד" והנתבע מס' 2, מבקר הפנים של המשרד, מר אריה פז, שכונה על ידי שם "פז" אחראים להוצאת שם רע לתובעת.

בכך בא לידי סיום חלקה הראשון של התובענה אשר מטבעה נדרש הדיון בה להיות מפוצל, ראשית לקביעת אחריות לביצוע העוולה הנטענת ורק לאחריה, בשלב הדיון הבא, אם נמצאה אחריות כזו, לדיון בשאלת נזקו של התובע - הניזוק [ סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק לשון הרע"); ע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ. משה רום, פד"י מח4 עמ' 388 בעמ' 392 ].

לאחר אותה החלטה, הגיע שלב קביעת הפיצוי ובכך יבוא לידי סיום [ לפחות בפני, כך אני מקווה ] הסכסוך הנדון.

בנתון לאמור לעיל איני רואה כמובן צורך ומקום לחזור ולפרט את עובדות המקרה ופרטי הדברים והם כתובים באותה החלטה וכן יעשה על ידי שימוש באותם מונחים וביטויים שנעשה בהם שימוש בהחלטה הנ"ל ובאותם מובנים והגדרות.

אין חולק על כך שהתובעת לא הוכיחה ולא ניסתה להוכיח "נזק ממון" [ וראה להלן בעניין מינוח זה ] והסתפקה בטענות לעניין "נזק כללי" [ ראה עדות מינצר בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון ביום 24.6.07 וכן דברי בא כח התובעת בעמ' שורות 1 עד 11 ].

בטענותיו לעניין הנזק הכללי המבוקש התייחס ב"כ התובעת [ שם ] להוראות סעיף 7.א (ב) לחוק לשון הרע [ שיכונה להלן כ - "הסעיף החדש" ], תוך שהוא טוען כי לעניין סעיף זה, רף הפיצוי התחתון הוא -.50,000 ש"ח [ שישוערך למועד פסק הדין ].

איני מסכים לדעה זו של ב"כ התובעת, אם כי לגישתי, אין צורך לעשות שימוש בסעיף החדש ויכול אני לפסוק פיצוי "נזק כללי" לתובעת, ללא הגבלת סכום, לא לכיוון הרצפה ולא לכיוון תקרה, בלא קשר לסעיף החדש.

את דברי בעניין זה אמרתי  בפסק דיני בת.א. (ת"א) 101110/00 עוז שמש נ. כירורגיה אסתטיקה ולייזר בע"מ, פורסם באתר "נבו", דלקמן:

"כאמור, לא מקובלת עלי גישת התובע לפיה הפיצוי הקבוע בס"ק (ב) לסעיף החדש  [ סעיף 7.א. לחוק לשון הרע  - צ.כ. ] הוא פיצוי מינימלי.

הסעיף הנ"ל שהוסף בשנת 1999 וטרם זכה לפרשנות קובעת .

על פי נוסחו אמור הפיצוי הקבוע בו להיות דווקא פיצוי מקסימלי; וכך נכתב בסעיף זה:

"(ב)  במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק" (הדגשות שלי - צ.כ ).

סעיף זה טעון הבהרה ופרשנות.

המונח "נזק" להבדיל מ"נזק ממון", כפי הגדרתו בפקודה [ פקודת הנזיקין - צ.כ. ] משמעו גם "אבדן ... שם טוב ... או חיסור (ממנו) ... " [ סעיף 2 לפקודת הנזיקין; ראה רע"א 4740/00  לימור אמר ואח' נ. אורנה יוסף ואח' "דינים" עליון ט 161 בפיסקה 12 לפסק דינו של כב' הנשיא ב רק (להלן: "פס"ד אמר") ].

יסודות העוולה של פרסום לשון הרע, אינם כוללים גם "נזק" כחלק מהעוולה  עצמה;  די להתקיימותה של זו בכך שהפרסום עלול להביא לידי השפלתו של אדם או ביזויו וכיו"ב כמתואר בסעיף 2 לחוק לשון הרע (שנהר, "דיני לשון הרע", פיסקה 12.2.1 בעמ' 155, פיסקה 26.1.1 בעמ' 367).

מאידך, עד לחקיקתו של הסעיף החדש, לא ניתן היה לפסוק פיצוי בגין העוולה אלא אם נגרם "נזק" בפועל (שנהר, שם בפיסקה הנ"ל בעמ' 367).

לעניין זה יש כמובן להבחין בין "נזק" ו "נזק ממון", ובייחוד בכל הנוגע להוכחת איזה מסוגי נזק אלה; גם לפני חקיקת הסעיף החדש לא הייתה כל מניעה מלפסוק פיצוי למי שנגרם לו "נזק", שאינו "נזק ממון", בגין לשון הרע שפורסמה עליו (שנהר, שם, פרק 26, וכן "פס"ד אמר" פיסקאות 15 עד 19 לפסק דינו של כב'

הנשיא ( ; יתר על כן, גם הוכחתו של "נזק" כללי זה, לא  הייתה כרוכה בקושי רב, כאשר הדין מניח, לטובת הנפגע, ששמו הטוב נפגע עקב פרסום לשון הרע ופסיקת בית המשפט עשויה הייתה להיעשות, ונעשתה בפועל, על דרך של אומדן [ ראה, שנהר, שם בפיסקאות 26.2.25 עד 26.2.29 עמ' 386 עד 389 וכן גם מאמרו של עו"ד אמיר רוזנברג, "על שם טוב ונזקי ממון", בבטאון לשכת עורכי הדין, "עורך הדין" גליון מס' 18 מחודש דצמבר 2000, עמ' 50, (להלן: "המאמר") בסופו של עמ' 50 ואילך ].

 נראה כי סברתו של  מציע הצעת התיקון של הסעיף החדש, ח"כ (אז) מאיר שטרית, כמו של יתר חברי הכנסת שדנו בה, הייתה סברה מוטעית, לפיה לא ניתן לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע, בלתי אם נגרם נזק ממון כתוצאה ממנה [ראה דברי הכנסת הארבע עשרה, מושב שלישי, עמ'  9903 דברי ח"כ שטרית ועמ' 9905 דברי ח"כ אופיר פינס פז, וזאת לדוגמא בלבד; ראה המאמר בעמ' 51 ].